האתר המשפחתי של בית ח'לסצ'י נמצא בהליכי בנייה. אנא שילחו אלי תמונות * כתובות* דואר אלקטרוני* טלפונים* הודעות * סיפורים* שירים  
הבה נצא מאלמוניות עצובה להיכרות משמחת , בואו נחזור להיות משפחה אחת אוהבת 

Content on this page requires a newer version of Adobe Flash Player.

Get Adobe Flash player

"הבת שושנה על ה"אבא שלי

.כשיום אחד, חזרתי הביתה אחרי הלימודים ואמרתי אני לא הולכת לבית הספר יותר,נדרך אבא והביט בי ממושכות. לא הולכת לבית הספר יותר, אמרתי בכעס." יה בינתי, (אבא דיבר בערבית ואני עניתי בעברית) מה זאת אומרת לא הולכת לבית הספר" ?לבית הספר הזה, אני לא הולכת יותר
.במעבר משפחתי,אחרי מבצע קדש בשנת 1956,לירושלים, שוכנו, בקטמון ו' ברחוב אנטיגונוס 422
. שלושה שבועות בבית הספר, הספיקו לי כדי להבין שאת החומר שמלמדים בכתה ו' למדתי בכתה ג',בבית הספר על שם יחיאל מיכל פינס , במושבה גדרה שהוקמה בשנת 1882 על ידי הבי"לויים
.אז מה עושים " אבא שאל.נלך לחפש בית ספר אחר אמרתי"
.למחרת בבוקר כשידה של אריאלה אחותי ביד שמאלו וידי חופנת את יד ימינו, יצאנו מהבית, בחיפושנו אחר בית ספר טוב, כזה שישווה לבית הספר בגדרה
.צעדנו לצד הכביש הראשי, מבלי לדעת לאן.הגענו למושבה גרמנית. בצד השמאלי של הכביש, לפני הפנייה ימינה לקולנוע סמדר, שכן בית הספר הכרמלי. שאון התלמידים המשחקים בחצר בהפסקה שבין השיעורים נשמע. הסתכלתי על החצר ועל הילדים ואמרתי: זה כמו בגדרה. כאן אני רוצה ללמוד
. בצעדים מהוססים נכנסנו לחצר. שאלנו לחדרו של המנהל: אלכסנדר גוטרמן
.זה לא היה קל לשכנע את המנהל לקבלנו.ואולם נוכחותו המרשימה של אבא. דיבורו המתון והנעים. שתינו שהרשמנו אותו, שכנעו את המנהל לשבור את הנהלים ולקבלנו
. על כך, תודתי והערכתי הרבה לאבא שידע להקשיב, לקבל ולהבין
.המרחק בהליכה מהבית לבית הספר היה כארבעים דקות. צעדנו יום אחרי יום בשמש הקופחת ובגשם שוטף. אף פעם לא התלוננו,כי הרגשנו בבית. אבא והמנהל הצילו אותו. הצעד הזה היה מכונן להמשך דרכינו

.באחד הימים, כשהייתי סטודנטית בחוג לספרות באוניברסיטה העברית, בקשתי מאבא שיספר לי סיפור עם. בקשתי שמחה אותו, האירה את פניו וסומק צבע את לחייו
.אבא סיפר לי שלושה סיפורים . את הסיפורים רשמתי והגשתי אותם כעבודה בתרגיל במסגרת לימודי במדור סיפורי עם. קבלתי ציון גבוה. את הסיפורים ניתן למצוא בספריה במדור ספרות באוניברסיטה העברית
.אבא ידע לספר סיפור.הוא התרגש ונהנה כשהקשיבו לו
.תמיד אזכור את אבא כשאוזניו צמודות לרדיו. הוא הקשיב לחדשות לפרשנים ויותר מכל אהב את אום כלת'ום, שהחזירה אותו לימים הטובים בבגדד
.אבא אהב אוכל טוב, סיגריות משובחות ויין טוב
.כשהוא לבוש באחת מחליפתיו התפורות מבד אנגלי שהביא מבגדד, הוא נהג להפגש עם חבריו במושבה הגרמנית בקפה של אמא של משה שמחוביץ,בן כתתי בכרמלי ובבית חינוך תיכון. היום קוראים לזה "פרלמנט". שם דנו בבעיות שברומו של עולם
.בכל פעם שאני פוגשת במשה, הוא מספר לי על אבא בבית הקפה.אבא זכור לו כגבר יפה ומרשים. הדור בלבושו ומתון בדיבורו."אבא אהב להסתובב להנאתו בשוק מחנה יהודה. הוא שב הביתה ובאמתחתו פרי אקזוטי יקר שבו חשקה נפשו.עגבנייה עסיסית שעוררה בו זיכרונות מבגדד, ואמא הייתה גוערת בו על כך שהוא בזבזן,והוא בחיוך של ילד שתפסו אותו בקלקלתו, כשהוא מלטף את העגבנייה וחיוך מתפשט על פניו אומר: " רק עשירים מרשים לעצמם לקנות בזול
.אבא אהב יופי. היה בעל חוש אסתטי מפותח וטעם טוב
.בחג פורים האחרון לחייו,הבאתי לאבא ואמא משלוח מנות, ואיך לא?, בעבע בתמר
) אבא נגס בעוגייה, לעס כמתענג ואמר: " יה וולי עלייכי בוזה" אינתי עזרייל.(בוזה זה שם החיבה שאבא העניק לי) אף אחד לא יודע לעשות את הבעבע בתמר כמוך".(את מלאכת הבישול והאפייה למדתי מאמא שאין כמוה בתחום
.שביעות רצונו של אבא,מילאה אותי בשמחה.החיוך שלו, השמחה בעיניו אמרו אהבה
"נולדתי אחרי שלושה בנים, ואבא נהג לומר לי: כשנולדת היית לי כמו שבעה בנים
.אבא לא הכביר במילים. תמיד חשתי את אהבתו. הוא קיבל אותי כמו שאני
.בערב שבת, ט"ז באדר, (27.3.87) אבא קבל התקף לב. כשמגן דוד אדום הגיע לביתנו, הפרמדיק קבע את מותו
.גופתו של אבא הייתה שרועה למרגלות מיטתו, עד למועד קבורתו במוצ"ש
.במשך השבת נכנסתי לחדרו מספר פעמים. גופתו עדיין הייתה כמו חיה וסומק על פניו. סירבתי להאמין שהוא כבר איננו. חיבקתי ונשקתי את פניו. אמרתי לו דברים שלא הספקתי לומר

שושנה
25.03.2015

בחזרה לדף הבית בחזרה לדף הקודם
פס קישוט