האתר המשפחתי של בית ח'לסצ'י נמצא בהליכי בנייה. אנא שילחו אלי תמונות * כתובות* דואר אלקטרוני* טלפונים* הודעות * סיפורים* שירים  

Content on this page requires a newer version of Adobe Flash Player.

Get Adobe Flash player

הבה נצא מאלמוניות עצובה להיכרות משמחת , בואו נחזור להיות משפחה אחת אוהבת 
 
דברים קצרים לזכרו של סלים ליאהו ח'לאסצ'י מאת הבן והסופר אלי עמיר

.אבא נולד בצ'פל , הכפר שבו קבור הנביא יחזקאל ואשר אברהם אחי סבי היה ממונה על חאן הקבר שלו עוד מימי התורכים . אביו , סבא ליאהו התעוור במגפה שפשטה באזור ובעיראק . אבא נפגע פגיעה קלה בצורת כתם לבן על עינו השמאלית , אך הפגיעה לא הפריעה לו לראות ורק בגיל מאוחר יחסית נזקק למשקפי ראיה . בילדותו עמד סבא ליאהו לשלוח אותו לד"ר טיכו בירושלים לטפל בכתם , אך הדבר לא נסתייע. מגיל צעיר החל לעבוד כשוליה של סנדלר אצל אחד מבני המשפחה שלמד אותו את המקצוע , לימים הפך אמן במקצוע והכין נעליים לנכים . בימי מלחמת העולם השנייה החל לייצר נעלי קאוצ'וק , סוג מסוים של גומי ורכש מכונות יקרות לכך
. אבא התעניין בפוליטיקה ודרכו גם אני הגעתי אליה , הוא היה אדם חכם ,מרחיק ראות שידע לראות מהלכים לעתיד. כבר אחרי הפרהוד , פרעות 1941, הבין כי אין יותר קיום בטוח ליהודים בעיראק וכי על כל יהודי ללמוד להגן על עצמו . התאמן והצטייד בנשק והחזיק סליק בבית , דבר מסוכן שהיה יכול לעלות בחייו אז . הוא החליט לנסוע לארץ ישראל באופן בלתי ליגאלי ואימא שהייתה בהריון עצרה אותו בקושי. הוא נרשם לעליה ביום הראשון של כניסת חוק הוויתור על האזרחות לתוקפו, העיר אותי בשתיים בלילה כדי ללכת לבית הכנסת שבו עמד להירשם לעליה בבוקר ואכן היינו בין הראשונים להירשם , מספרנו היה 4013 בכל עיראק
היה מאושר כשהגיע זמנו [ אוגוסט 1950] לעלות , לא הצליח לממש את רכושו והגיע בחוסר כל. בארץ נקלטנו בשער העלייה , בפרדס חנה ואחר כך נשלחנו משום מה לכפר אוריאל שהיה כפר של עיוורים ליד גדרה [ על כך כתבתי ברומן שאני מסיים עתה ] בכפר החל לעבוד בקליעת סלים, הצטיין ועד מהרה מונה למנהל מחלקה, עבד קשה ולא התלונן , הרוויח מעט ונעזר באחי מושי וסבאח שגדלו בחלקת אדמה שנתנה לנו ירקות ופרות , הם הקימו לול קטן , עזרו למשפחה וחלקו ירקות ופרות גם לשכנים . החיים עם עיוורים פגעו באמי ובאבי , אבל העיקר היה שמצא עבודה ויכל לפרנס משפחה בת תשע נפשות . חלק מתקופה זו הייתי בקיבוץ וכאשר עזבתי התחלתי לעבוד בכפר בהוצאת תפוחי אדמה . זמן קצר אחר כך אמר לי שאין עתיד כאן כי אין בית ספר תיכון , וויתר על עזרתי ושלח אותי ללמוד בבית ספר ערב בירושלים ולעבוד בבוקר לפרנסתי . הייתה לו תודעה עמוקה לחשיבות החינוך והלימוד : " מה שתעשה יעשו אחיך . " זמן מה אחר כך ביקש ממני להעביר את המשפחה לירושלים כדי להקנות חינוך תיכוני ואוניברסיטאי לילדיו . הייתה זו החלטה נועזת שפגעה בראש וראשונה בו עצמו שכן בירושלים לא זו בלבד שנקלטנו בשיכון קטן של 30 מטר מרובע [ משפחה בת תשע נפשות ] ובלי חלקת אדמה , אלא הפסיד את מקום עבודתו . אבא המשיך לעבוד בקליעת סלים בתוך השיכון הקטן ומכר בשוק מחנה יהודה . חייו היו קשים אך מעולם לא התלונן ומעולם לא התחרט על העלייה ארצה . היה ציוני גאה , פטריוט , חינך אותנו לצניעות , לאהבת הזולת ושמירה על כבודו, לאמירת אמת ולעזור זה לזה

. אבא היה סוציאליסט , בעל חוש צדק מפותח , רודף שלום , כל חייו בארץ הצביע מפ"ם
.אחרי ששת הימים נהג לשבת בבית קפה במזרח ירושלים ובאיו הערביים שמחו בו וכבדו אותו מאד .כשהתחלתי לעבוד כיועץ לענייני ערבים במזרח ירושלים אמר לי : " בני , תתנהג אליהם כמו שאנחנו רצינו שיתנהגו אלינו בבגדאד. " ודבריו עמדו לנגד עיני תמיד
. כבר בשנת 1987 אמר לי אבא שלא יהיה כאן פתרון ולא יהיה שלום ומסקנה זו הכאיבה , צערה ודכדכה אותו מאד
. בשנת 87 נחלשה בריאותו ואחד הרופאים [ שלא היה חכם במיוחד ] בקש ממנו להישאר בבית ואבא קבל זאת קשה מאד . " בני , אני בבית סוהר עכשיו " הפצרתי בו לצאת והצעתי לקחת אותו לעיר העיקה ולהצטלם עמי בסרט טלביזיה שהשתתפתי בו וסרב שלא כדרכו והייתה לי הרגשה רעה מאד . הוא שהיה קל תנועה , שוטט ונסע וישב בבית קפה עם חבריו קורקע פתאום והרגיש בדידות גדולה

.אבא היה איש יפה תואר כמו בני משפחת חלאסצ'י , את היופי ירש מאביו ליאהו ואימו סניורה. הוא שפע אהבה וחום אנושי לכל אדם והיה אהוב ומקובל על ידי משפחתו , חבריו וכל מי שפגש בו. הוא שמר על קשר עם המשפחה ונהג לבקר את אחיו ואחיותיו אשר רובם חיו באזור המרכז
. הוא נפטר בליל שבת , אני זוכר את יום שישי ההוא , באתי כדרכי בצהרים לבקר את אימא ואותו , ישבתי בחדרו והיה לי חשק בלתי ניתן לעצירה לחבק אותו , לא ידעתי למה , לא עשיתי זאת כי לא נהגנו להתחבק וחששתי שיפרש את החבוק פירוש לא נכון , כמה שעות אחר כך טלפנה לי רותי אחותי והודיעה לי כי נפל בבית ומת . אמרו כי מת מות צדיקים . יצאתי מגילה לדירה שלהם בעמק רפאים וכל הדרך בכיתי ומלמלתי : " הזקן שלי הלך " בן שמונים או שמונים ואחד היה במותו , תקופה ארוכה לא התאוששתי ממותו , אהבתי אותו מאד וכיבדתי אותו מאד ולא סרבתי לו אף פעם בכל נושא ועניין והליכתו הייתה מכה קשה בשבילי , אין יום שאני לא זוכר אותו . יהי זכרו ברוך

 
אל הדף הבא בחזרה לדף הבית בחזרה לדף הקודם
פס קישוט